המחקרים החדשים בחקר המוח נותנים לנו נקודת אחיזה בחוויה האינסופית שמספקים חומרים פסיכדליים.
עבור חלק מהאנשים, ההבנה המדעית של החוויה הפסיכדלית מספקת עוגן והבנה בכך שהיא מתמללת את החוויה שעד כה לא היו עבורה מילים.
עבור אחרים, המדע מייצר תחושת ביטחון שמאפשרת להם להפתח לחוויה עתידית.
כך או כך, המולקולות המסתוריות מוציאות את המדע למסע מול החידה הגדולה ביותר - חידת התודעה האנושית.
כשאני מדברת על פסיכדליה כמדענית, אני מבקשת להרגיש את המתח שבין הידיעה לבין הסוד.
קוראים להם ״חומרים משני תודעה״, אבל מהי אותה תודעה שמשתנה? איך מודדים שינוי של אוקיינוס שאינו ניתן לאחיזה?
אולי דווקא הפסיכדליה היא המקום שמזמין אותנו להניח סימני שאלה במקומות שבהם התרגלנו לשים נקודות. עבורי היא כמו מבט רך ומעמיק לתוך ה'אני', מבלי לטעון שיש בו משהו סופי או קבוע.
זהו חיפוש אחר חלקים עדינים שהשארנו מאחור, בתוך עולם שמצפה מאיתנו להתאים את עצמנו כדי להשתלב.
